הנה אני, ה-1 בספטמבר 1975, שמונה בבוקר, בית הספר הממלכתי בבלי, תל-אביב.
אם הייתי מרכיב את עשרת רגעי השפל של החיים שלי מבחינת “סולם האושר” - הרגע הזה חייב להיות בשלישיה הראשונה.
- 1975 © Dov Harel
יש רגעים כאלה שאתה לא בטוח לאן הגעת, למרות שסיפרו לך לאן אתה הולך. רגעים שאתה מקווה שאתה מגיע למקום טוב וכשאתה מגיע לשם משהו לא בדיוק מסתדר.
לפני כמה שנים הסבירו לי שאת מערכת בתי הספר המודרניים המציא נפוליון. על-פי התיזה הזו בתי הספר נולדו כמערכת הכנה לצבא. כנראה שאצלי ההכנה לא היתה כל-כך מוצלחת.
בעוד עשרה ימים הילדה הגדולה שלי הולכת לכיתה א’ ואני מקווה שבעוד כמה שנים, כשהיא תסתכל בצילומים שלה, היא תמצא פנים פחות מבולבלות מאילו שבתמונה למעלה.
בלי מילה או שתיים על כוכב נולד 7 אני כנראה לא יכול. ליבי על מורן מזוז שעפה למרות שהיא שרה יותר טוב מארבעת המשתתפים שנשארו שם.
הכל עניין של כלכלה. חובי סטאר עף, כנראה בגלל שהצופים או ההפקה לא יכלו לסבול את זה שהוא לא סטרייט כמו הראל סקעת או זאב נחמה.
אז מי יזכה?
ולאדי יעוף מחר. השופטים יעזרו לו לעוף, כמו שהם העיפו את העיוורת. מישהו למעלה רוצה חומר טוב לפסטיבלים וההוא שנראה כמו מייק בראנט ומזייף את השירה של אדי ויידר - זה חומר מצויין.
זה ממש לא משנה שהוא אף פעם לא מצליח לזכור את כל המילים. חברה של הילדה שלי, אביגייל מכיתה ב’ שנייה, אומרת שכל החברות שלה מתות עליו.
שלום לך ולאדי, יחי המלך החדש.
