פתאום, קצת לפני יום כיפור וטיפה אחרי ראש השנה, שמתי לב שאני כמעט לא כותב כאן. שמתי לב שגם כשאני כבר כותב בבלוג הזה, אני יוצא קצת נרגן.
אז הנה החלטה לשנה הבאה - אני אנסה לכתוב רק דברים מפרגנים.
אז ככה, שבוע שעבר ראיתי, באחת בלילה, את הסרט המקסים של שחר סגל על הדולפינים מאילת שהוטסו לים השחור. זה פשוט סרט שנגע בי והדולפין “למון” עדיין נשאר חקוק אצלי בלב.
זה עלול להשמע ציני אבל מאז פליפר לא חשבתי על דולפין כל כך הרבה. בכלל מאז שנולדה לי ילדה חדשה אני מוצא את עצמי ער בשעות מאוד לא סטנדרטיות ורואה סרטי תעודה בשידורים החוזרים של ערוץ 8.
סרט אחר שאני רוצה לפרגן לו הוא “פיצה באושוויץ”. גם אותו ראיתי בערוץ 8 ומאז יום השואה אני רוצה לכתוב עליו. אני מרגיש חייב בגילוי נאות שהכרתי פעם את הבמאי שלו, משה צימרמן. הוא היה מורה שלי באוניברסיטה, במשך סמסטר אחד בשנת 1993. הוא לימד קורס שנקרא “קונוונציה ריאליסטית” ואף פעם לא הבנתי מה הוא באמת רוצה ממני. מצד שני, פיצה באושוויץ הוא לטעמי סרט השואה הכי טוב שנעשה בארץ עד היום. יש סרטים כמו “שואה” ההיסטורי של לנצמן או “לילה וערפל” המסוגנן של אלן רנה, שהם אולי נחשבים יותר אבל הם לא מכאן.
לכאורה זה סרט שואה על ניצול שחוזר לטיול שורשים עם ילדיו, אך למעשה זה סרט על ילד ש”נתקע” לפני יותר משישים שנה איפשהו בסביבות גיל שש, בגלל נסיבות שלא תלויות בו. זה גם סרט מצחיק על אבא שרוב הזמן מתנהג כמו הילד של הבת שלו. הוא כה טוב בעיני כי זו כמעט קומדיה שחורה על התפוררות המשפחה בשואה. אולי זה מה שמאפשר לי להתחבר אליו יותר מסרטי שואה אחרים כמו “מרטין” או “בגלל המלחמה ההיא”.
הסרט הזה עדיין גורם לי לחשוב עליו מדי פעם, גם אחרי לא מעט חודשים. אולי בגלל הבדיחות על אושוויץ. אולי מפני שהגיבור שלו אף פעם לא בוכה, גם כשצריך.
סחטיין זיל, יצא לך אחלה סרט.
